אחד הדברים המשמעותיים ביותר עבורי בעבודה כמנתח התנהגות ומורה בחינוך במיוחד הוא הקשר עם ההורים.
הורים לילדים בחינוך במיוחד מתמודדים עם קשיים ולחצים רבים: עלויות רבות שכרוכות בגידול הילד, בירוקרטיה רבה ומתישה, יחס החברה ולעיתים אפילו המשפחה המורחבת כלפי אנשים בעלי מוגבלויות, הרצון להמשיך ולנהל חיי משפחה תקינים ועוד ועוד ועוד.
למרות זאת, כמעט כל ההורים שפגשתי עושים מאמצים אדירים לקדם ולטפח את הילד ככל שניתן.
לא אחת אני שומע ביקורת של אנשי חינוך כלפי הורים שלדעתם לא ממשיכים את העבודה החינוכית גם בבית או שאינם מבצעים במלואה את התכנית שמנתח ההתנהגות הכין ולדעתי הביקורת מקורה בחשיבה מוטעית.
אנשי הטיפול צריכים מצד אחד לגלות הבנה רבה לקשייהם של ההורים ומצד שני, למרות שאיננו ההורים הביולוגיים הנמצאים בסיטואציה המורכבת והלא פשוטה- אנו יכולים להוות פרספקטיבה מן הצד ולשקף הן להורה והן לילד את מערך התנהגויות באופן אובייקטיבי,
שכן הורה וילד מהווים בסיס בלתי ניתן להפרדה במשמעות הקשר, אך לעיתים ישנה עין סובייקטיבית ונטייה להתעלם מדברים אשר המטפל יכול להבחין בהם מתוך ניסיונו רב השנים וכן מראה מהצד שלעיתים מהווה אינדיקציה נוספת עבור הקשר הורה/ילד.
נכון שהיה רצוי שההורים יבצעו את התכנית ההתנהגותית/ חינוכית כהלכה ולשם כך על מנתח ההתנהגות או המורה לתת הדרכה רבה ומותאמת,
ללכת איתם בצעדים קטנים. אפשר אולי להציע להם לעשות פעולה אחת קטנה ופשוטה יחסית ובהדרגה להמשיך הלאה,
אפשר להדגים להורים כיצד לבצע את התכנית באמצעות modeling (מודלינג) וגם חשוב להקפיד שההסברים של התכנית ההתנהגותית לא יהיו בשפה מקצועית מורכבת אלא במילים פשוטות ובהירות.
ובעיקר חשוב לומר להורים שאנחנו כאן (גם) בשביל לסייע להם להתמודד עם הקשיים ושהם לא לבד במערכה.
Comments