אחד הדברים החשובים ביותר בהצלחת תכנית התערבות התנהגותית הוא מעורבות ושיתוף ההורים בתהליך.
דעתם של ההורים והמשוב המתקבל מהם חשובים להערכת האפקטיביות של תכנית ההתערבות.
ההורים מכירים הכי טוב את הילד שלהם ויש להם תפקיד נכבד כמסייעים בביצוע של תכניות התערבות.
בפוסטים הקודמים דיברנו על כך שלהורים יש לעיתים תחושה שהמערכת החינוכית אינה נותנת בהם אמון ושהם לא מקבלים מספיק תמיכה, ליווי והכוונה כיצד לפעול.
לכן חשוב ביותר שהיחסים בין מנתח ההתנהגות או המורה להורים יהיו מבוססים על אמון וכבוד.
על אנשי החינוך לתת להורים את התחושה שהם לא הגיע כדי להכתיב להם כיצד לנהוג, אלא לבנות בעבודה משותפת תכנית התנהגותית/חינוכית.
לפני כמה שנים עבדתי כמורה בבית ספר לחינוך מיוחד והכנו לתלמיד תכנית התערבות בתחום של ADL (בשלב הראשון עצמאות תפקודית באכילה ושתייה ובהמשך גמילה מחיתול).
בהתחלה הפעלנו, בהסכמת ההורים, את התכנית רק בביה"ס.
לאחר שהייתה התקדמות מסויימת רצינו שההורים ימשיכו את התכנית גם בבית.
ההורים הסתייגו מהרעיון. הם טענו שאין להם את הזמן והכוחות לעשות את זה וגם לא כל כך האמינו שהילד שלהם יוכל בגילו להיות עצמאי בתחום (היה אז כבן 12).
אמרנו להורים שאנחנו בהחלט מבינים את החששות שלהם ואת הקשיים אך בביה"ס הילד מצליח לבצע באופן עצמאי את הדברים (הראינו להם תמונות שלו עושה זאת) וכדי שתהיה הכללה מלאה רצוי שהתכנית תתבצע גם בבית.
הצענו להתחיל בצעדים קטנים שלא ידרשו מהם מאמץ רב והבטחנו ליווי ותמיכה לאורך הדרך.
בהדרגה ההורים השתכנעו שזה הדבר הנכון לעשות (בייחוד לאור העובדה שנוכחו לדעת שכאשר הילד עצמאי הדבר מקל גם עליהם) והמשיכו את התכנית גם בבית.
לאחר כחצי שנה הילד היה עצמאי לחלוטין באכילה ושתייה וגמול מחיתולים בביה"ס ובבית.
Comments